חוק הגנת הדייר נחקק כדי להגן על דיירים. עם זאת, יש בחוק הגנה לבעל הבית מפני ניצול לרעה על ידי הדייר בדרך של תביעת פינוי. המקרים שניתן לפנות דייר הם אלה :

1. דייר שלא שילם דמי שכירות.
2. דייר שלא מקיים את החוזה – כאשר הוסכם מראש שהפרת החוזה תביא תנאי לפינוי.
3. גרימת נזק משמעותי לבית במכוון.
4. שימוש בדירה למטרה בלתי חוקית.
5. הדייר מטריד או מפריע לשכניו.
6. הדייר משכיר את הנכס ומרוויח רווח בלתי הוגן.
7. בעל הבית זקוק לנכס ומוכן להעמיד לטובת הדייר פיצוי או סידור חליפי.
8. נטישה של המושכר – לא כל עזיבה נחשבת נטישה. יש לבדוק האם יש סיכוי ממשי שהדייר יחזור למושכר והאם הוא מראה רצון לחזרה למושכר.
9. פרויקט בניה/תמ"א 38/פינוי בינוי – במקרה כזה זכאי בעל הבית לכפות על הדייר פינוי בכפוף לתשלום פיצוי גבוה.

ניתן לסכם ולומר כי יש שתי קטיגוריות של מקרים שבהם יפונה דייר מוגן – האחת, הפרת חוזה או התנהגות בלתי הולמת בנכס והשנייה –  פינוי "כפוי" – בחירה של בעל הנכס לפנות את הדייר בשל בנייה בנכס. הפינוי הכפוי מבטא את נקודת האיזון שמצא המחוקק בפער האינטרסים שבין הדייר לבעל הבית. המחוקק מכיר בכך שבמקרים מסוימים זכות הקנין של בעל הבית עדיפה על זכותו של הדייר להוסיף ולהתגורר במושכר. למשל, אם בעל הבית מעוניין להרוס בנין ישן שבו מתגורר דייר מוגן ולהקים תחתיו בנין חדש הוא רשאי לתבוע את פינויו של הדייר אך כנגד הפינוי הוא יחויב להעניק לדייר פיצוי גבוה.

דייר שהוגשה נגדו תביעת פינוי רשאי לבקש מבית המשפט סעד מן הצדק. סעד מן הצדק הוא פתח לבתי המשפט למנוע פינוי של דיירים מוגנים. מתן סעד מן הצדק מותנה, על פי רוב, בתשלום לבעל הבית.